אחרי שנתיים של קורונה, הקיץ הזה יהיה בעצם הקיץ הראשון שרבות מאיתנו יטוסו לחופשות ממושכות לחו״ל. חלקנו כבר עשו גיחה כזאת או אחרת, עם בן/בת הזוג לאיזה סופ״ש כיפי או מספר ימים ליעד אירופאי כזה או אחר.
ברוב המדינות המגבלות הוסרו וניתן להגיד שבגדול פעילויות, אטרקציות, ואפשרויות הטיול והבילוי חזרו למתכונת הרגילה שאנחנו מכירות וזוכרות טרום הקורונה.
בשיטוטי הרבים ברשתות החברתיות אני נתקלת שוב ושוב בבקשות להמלצות לשווק פשפשים ״שווים״ באזורים/ערים שונות.
במהלך השנה זה לרוב בערים באירופה, וזאת הודות לריבוי טיסות ה- Low Cost שמציעות דילים סופר שווים לסופ״שים ארוכים בערים שונות באירופה, ופחות לארה״ב.
אני יודעת שאנשים רבים שומרים/שמרו את האופציה לנסיעה לארה״ב, ובמיוחד לחוף המערבי של ארה״ב לקיץ בגלל המרחק הרב (שמשמעותו) זמן טיסה ארוך יותר (15 שעות לסן פרניססקו בטיסה ישירה… אבל הי, מי סופרת חחח).
בגלל המרחק, זמן הטיסה והעלות, לרוב ביקורים בארה״ב הם ממושכים יותר מסופ״ש ארוך או ימים בודדים, ומאפשרים חופשה/טיול ארוך יותר ושילוב של אטרקציות שונות.
לרוב אני מספרת על הקשר שלי לארה״ב דרך סבתא שלי, סבתא מיי שעל שמה נקראת החנות האהובה שלי Bluma Mae.
Grandma Mae אמנם נולדה וגדלה בחוף המזרחי של ארה״ב בברוקלין – אבל אני פחות מדברת על העובדה שאני ביליתי את שנות הנעורים שלי בארה״ב בחוף המערבי במדינת קליפורניה.
את לימודיי בחטיבה ובתיכון חלקתי בין לוס-אנג׳לס (בה חי אבי בזמנו), לבין אזור סן פרנסיסקו היכן שגרה אימי, ובה היא מתגוררת עד היום.
למטיבות לכת אספר שגדלתי באזור של ברקלי, מקום מושבה של אוניברסיטת UC Berkeley המפורסמת בה אמא שלי עבדה עד שיצאה לפנסיה לפני מספר שנים.
אזור מפרץ סן פרנסיסקו הוא אזור מהמם ביופיו מבחינה גיאוגרפית, מלא בעיירות קטנות וקסומות, עם מגוון מאוד רחב של אנשים מרקעים ולאומים שונים, טונות של מסעדות, אוכל רחוב, ואנשים עם תודעה חברתית/פוליטית מתקדמת.
האזור עבר תהפוכות רבות מאז שאני גרתי שם (אי שם בשנות ה-80 בואכה שנות ה-90), וכיום כולנו מזהות את השמות עמק הסיליקון ופאלו-אלטו שבזמנו היו עיירות/אזורים קטנים וקצת נידחים, וסן פרנסיסקו שהיתה עיר אורבאנית, קצת גסה ומחוספסת עברה תהפוכות דומות למה שתל אביב עוברת בשנים האחרונות.
כבר בתיכון הייתי מבקרת המון בחנויות צדקה ויד שניה, דוגמת Salvation Army, ו- – Good Will רשתות צדקה ענקיות שלהן סניפים בכל רחבי ארה״ב ובשונה מהחנויות של ויצו בארץ הן כוללות גם מחלקות של פריטים לבית – החל מאקססוריז דרך רהיטים ועד מוצרי חשמל גדולים. מידי פעם הייתי גם מוצאת איזשהו פריט מגניב: תמונה, כרית או שרפרף לחדר שלי.
הרבה מהחנויות בהן הייתי מבקרת כבר לא קיימות וחלקן הפכו לרשתות מקומיות כמו Mars, Buffalo Exchange. כמו אז, גם כיום בסופי שבוע באזורי מגורים בכל קרן רחוב כמעט ניתן למצוא איזו מכירה ביתית בסגנון Garage Sale / Tag Sale, מכירות ביתיות שלרוב כיסו את שטח החצר הקידמית/אחורית של הבית.
מכירות ביתיות אלו היו יכולות להיות סופר קטנות – כמה כסאות, 2 פאזלים וערמת בגדים, ולעיתים תכולת בית שלמה שכללה מוצרי חשמל קטנים, רהיטים, אביזרי ספורט שונים (תחשבו ארה״ב: כל ילד/ילדה משחק פוטבול אמריקאי, בייסבול, הוקי קרח וכו׳), עציצים, חפצים וכו׳ וכו׳.
המחירים לרוב נעו בין 25 סנט לכמה עשרות דולרים, כשהמטרה היתה שבסוף היום החצר תהיה ריקה מחפצים. במכירות מסוג זה ניתן היה לעיתים למצוא מציאות נהדרות ולא מעט מהאוצרות של אמא שלי (שגידלה 3 בנות לבדה) הגיעו ממכירות מסוג זה.
בגזרת שווקי הפשפשים ישנם 3 שהייתי חוזרת אליהם שוב ושוב, בין אם לבד עם חברות (בגילאים מאוחרים יותר) או עם אמא שלי וסבתא מיי שבערוב ימיה עברה לחוף המערבי וגרה מרחק 3 דקות הליכה מהבית שלנו.
הרוב המוחלט של שווקי הפשפשים בארה״ב אינם שווקים יום-יומיים, הם מתקיימים בסופי שבוע (שבת + ראשון), וחלקם מתקיימים רק סופ״ש אחד וקבוע בחודש – הסופ״ש הראשון או הסופ״ש האחרון (לדוגמא). לכן כשאתן מחפשות שווקים בארה״ב חשוב מאוד לבדוק מתי הם מתקיימים ובאיזה תאריכים כדי שלא תגיעו סתם ותמצאו מגרש חניה ריק או מלא במכוניות במקום שוק גדול וססגוני.
בגלל שהרבה מהשווקים האלו מתקיימים בתדירות חודשית הסוחרים/מציגים הם לרוב אנשים שזה עבורם מקור הכנסה משני ולא העבודה העיקרית שלהם וגם לרוב אין להם חנות פיסית.
אני כן יודעת שבשנים האחרונות ישנה תופעה הולכת ומתרחבת של סוחרים שעוברים משוק לשוק בסופ״שים והשבוע שלהם מוקדש לחיפוש ואיתור חפצים למכירה.
אחד מהשווקים שהכי אהבתי לא שרד את הקורונה – Treasure Island Flea Market – או בשמו הקצר Treasure Fest היה שוק של סופי-שבוע והתקיים על אי קטן במפרץ סן פרנסיסקו בשם Treasure Island – במידה ואתן באזור חפשו אותו כי אולי הוא עוד יחזור בגרסה כזאת או אחרת. בכל מקרה אחרי ההקדמה הסופר ארוכה הזאת קבלו את 3 השווקים החביבים עלי באזור סן פרנסיסקו. קחו בחשבון שלא ביקרתי בהם מאז הקורונה, ויכול להיות שהם השתנו. לפי האתרים שלהם שלושתם חזרו לפעילות מלאה.
- Berkeley Flea Market : שוק לא גדול במיוחד, אך חביב וכיפי למי שמחפשת סיבוב יחסית מהיר ולא בילוי של שעות על גבי שעות.
הוא מתקיים כל סופ״ש (שבת + ראשון) במגרש החניה של תחנת Ashby של ה- BART הרכבת התחתית/עילית שבאזור מפרץ סן פרנסיסקו. השוק קצת התמסחר בשנים האחרונות וישנם גם דוכנים של פריטים חדשים כגון פריטים שמיובאים מאפריקה מצד אחד, ומוצרי סידקית וכו׳ מצד שני.
Berkeley Flea Market - The Alameda Flea Market – שוק גדול שמתקיים ביום ראשון הראשון של כל חודש. שוק מאוד מגוון שמזכיר קצת את שווקי העתיקות באירופה, עם שילוב נהדר של רהיטים, פריטים משלימים, בגדים ואקססוריז על טהרת הוינטג׳ ועתיקות, ונחשב לאחד משווקי הוינטג׳ והעתיקות המובילים בקליפורניה. אני ממליצה להקדיש לו כמה שעות טובות. Alameda Flea Market
Image Credit: Alameda Point Antiques Faire.com - The San Jose Flea Market – שוק ענק וססגוני שמשלב פרטי יד שניה יחד עם וינטג׳ ועתיקות. בשנים האחרונות שינה קצת את הפוקוס וישנם יותר סוחרי יד שניה מוינטג׳ אבל היות וזה שוק מאוד גדול וותיק יכול בהחלט להיות חוויה כיפית ומהנה. מדובר בשוק שבועי שמתקיים בימי רביעי, שישי, שבת וראשון.
San Jose Flea Market
כמה טיפים כלליים:
- הגיעו עם כסף מזומן ושטרות קטנים – לא תמיד יש כספומט באזור.
- הגיעו עם תיקים/שקיות רב פעמיות.
- כדאי להביא בקבוק מים ואיזה נשנוש – ברוב השווקים יש משאיות אוכל, אבל לא תמיד.
- נעליים נוחות וסוודר הם Must – הקיץ באזור מפרץ סן פרנסיסקו לא חם במיוחד.
- מצב רוח טוב, חיוך, אדיבות ודרך ארץ – It Goes a Long Way.
- מיקוח על המחיר – אפשרי ואפילו נחשב חלק מהספורט – כל עוד נעשה ברוח טובה מנומסת ומכבדת.
- אל תצפו מסוחרים לשמור לכם על פריטים גם אם רכשתם אותם.
- מתי כדאי להגיע: הדעות תמיד חלוקות האם כדאי להגיע ראשונים או דווקא לחכות לסוף היום. ישנה דעה רווחת שבדרך כלל אספנים ובעלי חנויות/עסקים מגיעים על הבוקר והם חוטפים את המציאות, ובסוף היום הסוחרים כבר עייפים ורוצים להיפטר מהסחורה שנותרה ומורידים את המחירים או לפחות יותר פתוחים להתמקחות.
לתיאוריות האלו אמנם ישנה אחיזה מסוימת במציאות, אבל בסופו של יום זה גם עניין של מזל, וכמו שנאמר – האוצר של אחד הוא הזבל של השני – אף פעם אי אפשר לדעת האם על הפיס של חייך עברו עשרות אנשים שלא נמשכו או ראו אותו, והוא ממתין רק לך. בקיצור – לכו כשזה מסתדר לכן בלו״ז, ותשאירו לעצמכן מינימום של 90 דק׳ לסיבוב מהיר.
Image Credit: Alameda Point Antiques Faire