לפעמים בהמולה היום-יומית, בליל המטלות, ההתעסקות והבירוקרטיה קשה להבין, לעכל ולהפנים את כברת הדרך הענקית שעשיתי ב- 10 השנים האחרונות.
חשוב לי להגיד שהדרך לא היתה פשוטה, ולפעמים אני חושבת לעצמי שאם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום – לא בטוח שהייתי הולכת על זה.
מצד שני בלומה מיי היא חלק כל כך מרכזי בחיים שלי שאני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיה.
מצד שלישי העובדה שכל פעם שאני מגיעה לשוק, יש לי קצת פרפרים בבטן, והלב שלי מחסיר פעימה כשהתריס החשמלי עולה והחנות מתגלה במלוא תפארתה היא ההוכחה שאני לגמרי במקום הנכון עבורי.
הפתיחה של בלומה מיי היתה בגדר גחמה. עינת (שאיתה פתחתי את מפעם במקור, אי שם בינואר 2013) ואני הכרנו דרך הבנות בגן והיינו מגיעות לשוק הרוכלים החיפאי בימי שבת בבוקר – אי אז כשהוא היה עדיין במעלה הגבעה שהיום הפכה לפרויקט דיור חדש.
בוקר אחד מכר משותף זרק לנו שהוא מפנה את החנות שלו בשוק ואולי נבוא למכור אצלו, הרעיון הדהד בראש ובלב שלנו, ולמרות שכל אחת מאיתנו היתה עמוק בעיסוקים אחרים החלטנו ללכת על זה.
בלי ניסיון, בלי תוכנית עסקית. החבר התמהמה עם פינוי החנות אבל אצלינו הקליק כבר הפך לבלתי נמנע והחלטנו לחפש לעצמנו חנות קטנה.
ביום הראשון של החיפושים, יום סגרירי וגשום, הגענו בהמלצה של אחד מסוחרי השוק אל הסמטה של סמואל הנגר. הוא הראה לנו חלל קטנטן (12מ״ר אם לדייק) והחלטנו ללכת על זה. ביקור אצל רו״ח, וזהו. התחלנו.
בילינו מספר ימים בשיפוץ החלל, אבל עיקר הזמן הוקדש למציאת סחורה.
פתחנו באופן פורמאלי בסופ״ש של ה- 13.1.2013.
התחלנו בקטן, 4 ימים בשבוע (חמישי, שישי, שבת וראשון) והסחורה היתה מקומית: אנשים פרטיים, סוחרים אחרים, פינויי דירות, ומשפחה, חברים ומכרים שקפצו על ההזדמנות להיפטר מהמון דברים ששכבו להם בבוידעם/מחסנים.
החנות הקטנה בסמטה היתה עליזה וצבעונית. רוב הסחורה התמקדה בפריטים קטנים ומעט רהיטים. היא היתה כמו בית בובות קטן: מתוקה, צבעונית, מסודרת ומזמינה. תמיד הגשנו קפה ועוגיות, תמיד היו כלניות ונוריות.
מהר מאוד הבנו שעלינו על משהו: השיח על ליפסטייל בארץ רק התחיל, הרשתות החברתיות רק התחילו לפעול (לא היה פינטרסט, אינסטגרם או טיקטוק), אבל הדיבור על DIY, וינטג׳, חידוש, מיחדוש ומיחזור הדהד בכל מקום.
הלקוחות הגיעו מכל הארץ, בלוגריות, עיתונאיות ובעלי עסקים הגיעו אלינו לראות, לצלם ולרכוש.
היינו תמימות וחיכניות – המאמות של השוק – הבנות מפעם קראו לנו, שונות בנוף ובסחורה שהצענו.
עינת אהבה לצבוע רהיטים וכשיא היתה מוציאה משהו לסמטה של החנות ועובדת עליו זה תמיד משך תשומת לב. הרהיטים הצבועים היו נחטפים לפני שהצבע אפילו התייבש.
זה לקח קצת זמן אבל ביוני 2014 עברנו לחנות הנוכחית. מחנות של 12 מ״ר לחנות של 120 מ״ר.
שינינו סטטוס מול רשויות המס, והתחלנו לייבא מארופה.מיסדנו את נושא שידרוג וצביעת הרהיטים והם הפכו להיות הפוקוס שלנו, השילוב של המראה הכפרי עם נגיעות של תעשייתי וצביעת הרהיטים הפכו לסימן ההיכר שלנו.
גדלנו, למדנו, התפתחנו, נפלנו וקמנו שוב, רבנו, התלבטנו, בכינו, אבל בעיקר חייכנו וצחקנו.
יצרנו קשרי חברות עם המון לקוחות וקולגות. בשלב מסוים עינת החליטה שהספיק לה – (כולנו יודעות כמה קשה להיות בעלת עסק עצמאית בישראל), אל דאגה, אנחנו עדיין חברות טובות ומתראות כל הזמן (אבל לא מספיק).
אבל העניין הזה שמכל קושי צומחים, גדלים ולומדים – היא לגמרי נכונה.למדתי (ואני עדיין לומדת) להקשיב לקול הפנימי שלי, לקצב האישי שלי, לטעם שלי, להיות אנושית וסלחנית עם עצמי.
ומאחורי הקלעים איש אחד אהוב, סבלני ותומך שבלעדיו הכל היה נראה אחרת.
ומה אני מאחלת לעצמי? שפע: שפע של אור, שפע של הצלחה, שפע של רווחה (גם כלכלית), שפע של בריאות, שפע של לקוחות, שפע של חיוכים, שפע של שיחות, שפע של זמן משפחתי, ושפע של וינטג׳ נהדר, מרגש ומשובח.
